עירייה. לא שיתוף ציבור שמפיק רשימת תלונות מדורגת לפי כמה חזק צעקו אותן, אלא מפה שמראה אילו מהתלונות האלה גורמות לאחרות — עם המחלוקות מפורסמות ולא מוחלקות, וכל קשר ניתן למעקב עד אופן הכרעתו. מועצה שפועלת על השורשים יכולה לומר למה בחרה בהם, ותושב שחולק יכול להצביע בדיוק על איזו שאלה הוא היה עונה אחרת. על שאלה שפורסמה זו אינטליגנציה אזרחית: האנשים שהבעיה נוגעת להם מבררים את סיבותיה בעצמם.

מקום עבודה או איגוד. חמישה־עשר אנשים במחסן כבר יודעים למה טעויות הליקוט קורות; הידע מפוזר בין משמרות שלעולם אינן נפגשות. זה מרכיב אותו בלי שאיש יצטרך להיות בחדר באותו זמן, והמקומות השמורים אומרים שתצפית משמרת הלילה שאיש לא הצביע לה עדיין מגיעה למפה אם מישהו יכול להצביע על היומן. חדר פרטי של חברה יכול לקלוט מה שהחדרים הציבוריים על אותה שאלה מצאו, בלי ששום דבר משלו יוצא החוצה.

תנועה או קמפיין. שישים אנשים שרוצים ששינוי אחד יקרה מסכימים רק לעיתים רחוקות על למה המצב כפי שהוא, ודרישה בלי סיבה מאחוריה קל לסרב לה. כאן השורשים הם הדרישות; הפעולות, כל אחת נשפטת מול כל שורש, הן מה שמבקשים קודם; והרשומה — כל זוג, כל קול, כל תחזית — היא מה שמביאים בחזרה שנה אחר כך כשהתשובה הייתה „נבדוק את זה”. איש אינו חייב לנהל את כל זה: השאלה היא המארגנת, וחדר נפתח לכל מי שיש לו כתובת במקום שהיא נוגעת לו.

רגולטור או מקצוע. היכן שהמומחיות אמיתית אבל שנויה במחלוקת, ההפרדה בין מה שמאומת (טענות אמפיריות וסיבתיות, ב-75% מהקולות שניתנו) לבין מה שרק נמדד (חשיבות, ערכים) אומרת שגוף יכול לפרסם תיאור סיבתי בלי להעמיד פנים שסדרי העדיפויות שלו הם עובדות.

תפוצה, או כל מי שהחדר מדיר. האילוץ המחייב של אולם הוא נוכחות פיזית. מסירים אותו, ומי שלא יכלו לנסוע, לא יכלו לקחת יום חופש, או חיים שלושה אזורי זמן משם נמצאים באותו דיון כמו כולם — על שעון משותף אחד, עם אותן חמש מדבקות.